המכון הישראלי לעיתונות ולתקשורת
נגד פגיעה בחופש העיתונות ובתקשורת החופשית בישראל

דצמבר 2024

כמו רבים בציבור, בחברה האזרחית ובקרב נבחרי הציבור, המכון הישראלי לעיתונות ולתקשורת מודאג מהצעות חוק ומהצעות החלטה שונות המקודמות בשבועות אלה בכנסת ובממשלה, אשר פוגעות בחופש העיתונות, אינן הולמות את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולכן גם פוגעות בציבור.

שני פסקי דין אשר ניתנו על ידי בית המשפט העליון לפני שנים לא מעטות מספקים נקודת מבט חוקתית נוספת לדיון בפגיעה בדמוקרטיה הטמונה בהצעות הללו.

בפסק דין כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור[1] (רשות שממנה כידוע התגלגל תאגיד השידור כאן), קיבל בית המשפט העליון ב-1987 את עתירתו של חבר הכנסת אז, מאיר כהנא, שהוחרם על ידי כל סיעות הבית בשל דעותיו הגזעניות. כהנא עתר נגד החלטת הוועד המנהל של רשות השידור, שלפיה ראיונות עמו, או ציטוט הצהרות מפיו, ייבדקו לפני שידורם ויותרו לשידור רק ידיעות בעלות אופי חדשותי מובהק. בג"ץ ביטל את החלטת רשות השידור. בפסק הדין, שכתב השופט אהרן ברק שאליו הצטרפו השופטת שושנה נתניהו והשופט גבריאל בך, לא הבדיל בית המשפט בין איסור מוחלט על ביטוי, לבין הגבלת שידור על ידי גוף ציבורי כמו רשות השידור. נקבע כי גם הגבלה על ביטויים של גוף מסוים היא פגיעה פסולה בחופש הביטוי. גוף ממלכתי אינו רכוש פרטי. אסור לגוף ממלכתי להפלות בין מפלגות או אישים לפי דעותיהם.

כפי שנאסר על רשות השידור להגביל את החשיפה של כהנא לעומת אחרים על סמך קריטריון לא חוקי, אסור לגוף ממלכתי, וכל שכן לממשלה, להפלות בין עיתונים לפי הדעות המובעות בהם או התבטאויות בעליהם – לא לעניין פרסומים של הממשלה, ולא לעניין רכישת מנויים. אסור לשלטון להנציח את עצמו או להגביר את כוחו באמצעות מניפולציות בתחום העיתונות, ואסור לממשלה להעדיף את תומכי השלטון או לקפח את מתנגדיו.

פסק הדין השני, מ-2003, שבו ישבה בהרכב השופטת דורנר, כיום נשיאת המכון הישראלי לעיתונות ולתקשורת, יחד עם השופטים אליעזר ריבלין ואשר גרוניס, ניתן בתיק אינדור נ' ראש עיריית ירושלים.[2] בפסק הדין פסל בית המשפט את החלטתה של עיריית ירושלים לסרב לפרסם על לוחות המודעות העירוניים שבבעלותה מודעה שבה נכתב "יוסי שריד – משת"פ של ערפאת". טענות העירייה היו כי פרסום המודעה יסכן את חבר הכנסת שריד, וכי הציבור יזהה את תוכן המודעה עם העירייה, הבעלים של לוחות המודעות. בית המשפט דחה את שתי הטענות. נקבע כי גם אם נוסח המודעה גס, פוגעני ומעליב, העירייה לא הוכיחה כי קרוב לוודאי שהפרסום יסכן את שריד. עוד נקבע כי אף שלוחות המודעות הם רכוש של העירייה, היא מחזיקה בהם עבור כלל התושבים וחייבת לאפשר על גביהם הבעה של מגוון רעיונות ודעות – גם אם הם צורמים או לא פופולריים.

מוכרת ההבחנה בין דמוקרטיה פורמלית – השלטון נבחר על ידי העם בבחירות שוות – לבין דמוקרטיה מהותית – זכויות האדם. הבחנה זאת, גם אם מקבלים אותה, אינה תקפה בכל הנוגע לחופש הביטוי, שאחד משיאיו הוא חופש העיתונות. אסור לנבחרי הציבור לנסות להנציח את שלטונם באמצעות פגיעה בחופש העיתונות. זאת לא רק על ידי הטלת איסורים פליליים על פרסומים (בכפוף לחריגים, כדוגמת ביטויים שפרסומם קרוב לוודאי יפגע קשות בביטחון המדינה), אלא גם על ידי החלטות שמשמעותן היא הטבה שלטונית עם כלי תקשורת התומכים בממשלה או פגיעה בכלי תקשורת שנתפסים כלא אוהדים.

צבר החוקים וההחלטות המוצעים פוגעים בדמוקרטיה הישראלית: לא רק בדמוקרטיה המהותית בשל הפגיעה בזכויות יסוד ובכבוד האדם, שחופש הביטוי וחופש העיתונות ניצבים במרכזו, אלא אף בדמוקרטיה הפורמלית ובשוויון הבחירות והגינותן.

[1]  בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255 (1987).

[2]  בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד נז(2) 157 (2003).