בטקס חגיגי בהרצליה, שנערך ב-2.5.2022, הוענק פרס המכון הישראלי לעיתונות ע"ש יחזקאל צבי קלצל לשנת 2021 לאהרן רבינוביץ ולשירה אלק, על תחקירם אודות יהודה משי זהב, שפורסם בעיתון "הארץ". הפרס הוענק לשניים ע"י נשיאת המכון, שופטת ביהמ"ש העליון (בדימוס), דליה דורנר, שעמדה גם בראש ועדת השופטות.
בטקס שנערך במרכז "תאו" בהרצליה לקחו חלק חברות ועדת הפרס (ע"פ סדר הא"ב): – הגב' אפרת דרור מנכ"לית (משותפת) אולפני הרצליה, עו"ד ד"ר זהר קדמון לשעבר יו"ר חדשות 10 ולשעבר סמנכ"ל והיועצת המשפטית של שידורי קשת, הגב' כרמלה מנשה פרשנית תאגיד השידור "כאן" לענייני צבא וביטחון והגב' תמי ליטני לשעבר סגנית עורך עיתון "הארץ" ועורכת העיון של הוצאת כתר.
עוד השתתפו באירוע, חברי המכון (ע"פ סדר הא"ב): מר אריק בכר, עו"ד ארנה לין, הגב' אתי יודקובסקי, פרופ' חיליק לימור, הגב' טלי ניר וד"ר ענת פלג, עיתונאים בכירים, אנשי תקשורת, אנשי חינוך, שופטים ואנשי מערכת הביטחון.
במרכז האירוע עמד פאנל עיתונאים ואנשי תקשורת שעסקו בשאלה עד כמה משפיעה התקשורת הישראלית, ומה הן בעיותיה היסודיות כעת. את הפאנל הנחתה הגב' טלי מורנו (מגישת תוכנית הבוקר בגלי צה"ל) ולקחו בו חלק (ע"פ סדר הא"ב): מר אביעד גליקמן (כתב משפט, חדשות 13), מר ברק סרי (יועץ תקשורת ויועץ אסטרטגי), מר ברק רביד (הפרשן המדיני של וואלה!), הגב' כרמלה מנשה (פרשנית תאגיד השידור "כאן" לענייני צבא וביטחון) ומר רונן מנליס (לשעבר דובר צה"ל).
בפתח האירוע הוקרנה ברכתו של נשיא המדינה, מר יצחק הרצוג לזוכים.
נשיא המדינה אמר בין היתר בדברי ברכתו:
"עיקרון חופש הביטוי וחירות הבעת הדעה, שממנו גם נגזר באופן טבעי חופש העיתונות, מהווה תנאי הכרחי לכל חברה דמוקרטית, ואין זה דבר מובן מאיליו – יש להילחם עליו, לוודא כי חשיבותו ברורה, להבטיח כי צעדיו אינם מוצרים, אינם מודרים ונחסמים, ולהוקיע מכל-וכל כל פגיעה באלו האמונים על המשכו של חופש העיתונות.
המורשת העיתונאית בישראל היא מהמפוארות שיש, ולא בכדי
מדינאים ישראלים רבים כל כך, כמו בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי היו גם הם עיתונאים בתחילת דרכם.
והמורשת ממשיכה וחיה – העיתונאיות והעיתונאים שלנו, במיוחד אלו אשר תחקירם-אומנותם, מאירים בזרקור את הפינות האפלות בחברה שלנו, נותנים קול לחלשות ולחלשים, ומביאים סוף לעוולות רבות שקיימות מסביבנו. כי עיתונאות זו שליחות. לכן אהבתי את תמיד את ספרו של ואצלאב האוול –"העולם נברא במאמר", ולא בכדי אני מצטט אותו.
בשל כך אני מברך אתכם על הקמתו של "המכון הישראלי לעיתונות", המסכם שנה ראשונה של עשייה, ובמרכזה המאמץ לחיזוק חופש העיתונות, חיזוק מעמדם של העיתונאים בישראל, ולהנחלת אוריינות תקשורתית לצעירים.
ברכות וטובות לכם כבוד השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת המכון, וידידי, מר גולן יוכפז, מנכ"ל המכון, על יוזמת ההובלה של סוגייה כה חשובה ומשמעותית למדינה.
אני מבקש גם לברך את הזוכים בפרס המכון, אהרן רבינוביץ ושירה אלק אנשי מערכת "הארץ", על תחקיר חשוב שהאיר תופעה מחרידה והסיר מעליה קשר של שתיקה רב שנים ומטריד לא פחות.
אני מאחל לכם ולכל עיתונאי ישראל, המשך עשייה אחראית, מקצועית ונטולת מורא, למען החברה הישראלית, למען ביסוס ערכיה ולמען עתידה."
נשיאת המכון, שופטת ביהמ"ש העליון (בדימוס), דליה דורנר
אמרה בדברי הברכה לזוכים:
"חברות וחברים יקרים,
תודה שאתם כאן. אני שמחה ונרגשת.
תודה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג, שכיבד אותנו בדברי ברכה.
נמצאות איתנו האלופה אורלי מרקמן, נשיאת בית הדין הצבאי לערעורים; והאלופה יפעת תומר ירושלמי, הפרקליטה הצבאית הראשית. אני הייתי אלופת המשנה הראשונה מחוץ למה שנקרא אז חיל הנשים, וזה היה הישג. התקדמנו.
ב-1 ביוני 1945, פרסם נתן אלתרמן ב'דבר', לציון 20 שנים להופעת העיתון, שיר בשם 'גיליון של יום חול', הממשיל את גיליון העיתון לפרפר. וכך כתב אלתרמן בשיר:
'בלב–לֵיל הוא נולד, תחת שוט ומורג.
עם אור יום כבר עומד הוא בקרב, חגּור–שֶלַח.
ובִן–יום מזדקן הוא בצו של רב–מג,
ובערב הוא כבר מתושלח.'
פחות מעשר שנים לאחר מכן, ב-10 בדצמבר 1954, פרסם אלתרמן שיר לרגל הופעת העיתון החדש 'למרחב'. ומה איחל אלתרמן לעיתון?
'שיהיו החותמים מרובים,
והיה דגלך עליהם ודגלם עליך.
שתרחב היריעה, שתמעט השגיאה,
שתהיה לרצון מראשך עד שולֶיךָ.'
מאז חלפו פחות משבעים שנים. עולם התקשורת הוא עולם אחר. היריעה לא תמיד רחבה, השגיאה לא תמיד מועטה, ולפעמים קשה להבחין בין הראש לשוליים. ועם זאת – ויחד עם זאת – בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות, התקשורת היום כבר אינה פרפר. המשל המפורסם, המעודן פחות ממשל הפרפר של אלתרמן, על השימוש בנייר העיתון של אתמול, כבר התיישן. כל דבר שנכתב או משודר הוא נצחי.
לפני כשנה ושלושה חודשים, ב-7 בפברואר 2021 הושק המכון הישראלי לעיתונות ולתקשורת על שם קלצל בבית נשיא המדינה, אז ראובן (רובי) ריבלין. היו לנו, ויש לנו, תוכניות גדולות להתמודדות עם המגמה של ירידת אמון הציבור בתקשורת, המסכנת את הדמוקרטיה, שחוסנה תלוי במידה רבה בעיתונות חזקה ואמינה, ובקונצנזוס ציבורי בדבר חיוניות חופש העיתונות.
אנחנו מאמינים שלצורך החזרת אמון הציבור בעיתונות, ובמיוחד אמון הדור הצעיר, יש הכרח בהקניית אוריינות תקשורתית, שכיום אינה נלמדת במסגרות החינוך הפורמליות. כדי למלא את החלל הזה הקמתי עם חברות וחברים את המכון הישראלי לעיתונות.
מה הספקנו לעשות? נראה לי שלא מעט.
ראשית, הוקם צוות חשיבה פדגוגי, הכולל נציגים של המכון ונציגים בכירים של מערך הוראת תחומי התקשורת במשרד החינוך. הצוות פועל לגיבוש תכנים פדגוגיים בתחום האוריינות התקשורתית, וסייע בגיבוש ניירות עמדה שכבר הוגשו לוועדות שונות בכנסת ובגיבוש התכנים הפדגוגיים של המכון.
וגם: יצרנו והקמנו חדר בריחה וירטואלי משוכלל, שיספק לתלמידי חטיבות ביניים ובתי ספר תיכוניים חוויה לימודית עשירה, מרתקת ומושכת בתחום האוריינות התקשורתית והאתיקה העיתונאית.
וגם: בשיתוף פעולה בין המכון למיזם החברתי של אראל מרגלית, שפועל לקידום תלמידות ותלמידים בתחומי חינוך וחברה שונים, יוכנסו תכנים תקשורתיים, בדגש על אוריינות תקשורתית, לתוכנית הלימודים של הפרויקט. תוכנית הלימודים בתחום התקשורת מגובשת בימים אלה על-ידי אנשי מקצוע, ופיילוט ייצא לדרך עם פתיחת שנת הלימודים הבאה
וגם: המכון פיתח ומפיק פודקאסט – הסכת בעברית – שבו מתראיינים מידי חודש בכירי עיתונאי ישראל ואנשי התקשורת שעומדים במרכז השיח הציבורי, בהנחייתו של העיתונאי דוד ורטהיים. הפודקאסט משודר באתר המכון ובאתר וואלה!
וגם: התחלנו לעבוד על סדרת טלוויזיה לנוער שתעסוק בתקשורת, בדגש על אוריינות תקשורתית.
ולבסוף – נכון לעכשיו – ולשם כך התכנסנו הערב: ייסדנו את פרס המכון הישראלי לעיתונות למצוינות עיתונאית. את הפרס אנו מעניקים לשני עיתונאים מצוינים – אהרן רבינוביץ ושירה אלק מ'הארץ' על תחקירם המופתי, שקידם את המודעות הציבורית, בראש וראשונה בציבור החרדי, לתופעות קשות של תקיפה מינית, שפתח פתח לתהליך עומק שיוכל לצמצם מעשים קשים כאלה.
הספקנו לא מעט, ויש עוד הרבה תוכניות. זאת רק ההתחלה.
חברי האהוב, מוטי רוזנבלום זכרו לברכה, שייסד איתי את המכון, כבר אינו איתנו. אני מודה לחברותיי ולחבריי הנדיבים, שנענו ברצון לפנייתי והשתתפו איתי בהקמת המכון; למנכ"ל גולן יוכפז, המשלב חוכמה, יזמות, מקצועיות, ולב ענק; לדובר זמיר דחב"ש, מקצוען גדול המכיר את עולם התקשורת מכל הזוויות; לחברה טובה, החפצה בעילום שמה, שתרמה בנדיבות רבה את הפרס; לרואה החשבון שמואל תמיר ולעורך הדין ליאב מנחם, המשרתים את המכון בהתנדבות; ולחברותיי לוועדת הפרס. תודה רבה לכל השותפות והשותפים היקרים. כל יום, גם היום, אני זוכרת את שמואל האיש שלי, שליווה אותי ואני אותו. תודה לכולכם."
מנכ"ל המכון, גולן יוכפז כתב בדברי הברכה לזוכים:
"ויכוח עתיק מתנהל בין העיתונאים לבין עצמם, ובינם לבין החברה, עד כמה התקשורת מצליחה לשנות מציאות. התחקיר, זוכה פרס המכון הישראלי לעיתונות לשנת 2021, הוא הוכחה שעבודה עיתונאית אמיצה, יסודית ואמינה יכולה להביא לשינוי משמעותי. התחקיר שפרסמו אהרן רבינוביץ ושירה אלק, הוביל כמעט באופן מידי, בוודאי בייחס להתמשכותם של תהליכי שינוי בחברה הישראלית בכלל ובחברה החרדית בפרט, לשינוי בגישת המגזר החרדי וראשיו לנפגעות ונפגעי עבירות מין, ולקשר השתיקה שליווה פרשות פגיעה מינית רבות מדיי במגזר הזה.
הענקת הפרס היא תעודת כבוד גם למלאכת העיתונאות הבסיסית ביותר, שנדמה שרבים מאיתנו העיתונאים כבר שכחנו – איסוף מתמשך של עדויות וראיות, ביסוסן המלא, תוך יצירת קשר של אמון עמוק עם המקורות."
שירה אלק, זוכת הפרס אמרה בנאומה:
"במשך 30 שנה הייתי כשלון מהלך. כמעט בכל ממד בחיי. אולי זה היה הדבר היחיד שהייתי מוצלחת בו. הייתי תלמידה גרועה ובת מאכזבת.
כאחת מתוך 13 ילדים במשפחה חרדית, השאיפה הקולקטיבית היא שתהיי שקטה וממושמעת. אבל נכשלתי גם בזה.
כילדה שהיטלטלה מחוויה טראומטית אחת לשנייה בתוך מציאות כאוטית חסרת תיווך מבוגר… בקשתי את נפשי למות.
הייתי בת 12 ו-14 כשבכל תפילת שמונה עשרה, בחלק בו מותר לבקש בקשות פרטיות, בקשתי בתמימות "השם, תעשה שאני לא אקום מחר בבוקר" – ספוילר: הוא לא נענע לתפילותיי.
אני זוכרת איך המצאתי לעצמי מחשבה מנחמת: "אולי יום אחד אעזור לילדים אחרים". במוח שלי, של ילדה בת 12 חשבתי שזו תהיה הדרך היחידה למצוא היגיון בהישרדות.
בינתיים עברו 20 שנה בהן לא הצלחתי להגשים את המשאלה הזו שהמשיכה ללוות אותי. אבל התחקיר על יהודה משי זהב והתחקיר על חיים וולדר, והרגע הזה ממש, הוא מבחינתי התכתבות עם הילדה שהייתי.
אני פה בשבילה, בשביל ילד אחד שאולי יוכל לישון בשלוה, או ילדה אחת שתישלח לטיפול ותמצא מעט נחמה.
אני רוצה לומר לכם תודה. לכל מי שיושב פה. לאורך כל התחקיר, בזמנים בהם כנראה כל אחד אחר היה מרים ידיים, דמיינתי אתכם.
דמיינתי את עצמי עומדת מול קהל ומספרת על התחקיר. בלילות כתבתי בראשי מאות נאומים. סיפרתי לכם על כל הדלתות הסגורות שדפקתי עליהן לפני שדלת נפתחה.
סיפרתי לכם על החברים המדהימים שלי שנותנים לי כוח, סיפרתי לכם כמה נוראית היא פגיעה מינית, על המחיר הכבד שהיא גובה שאין דרך להפריז בעוצמתה.
אבל ברגע הזה אני רק מקווה בכל ליבי שיהיו בי הכוח והיכולת להמשיך להיאבק למען אלו שקולם לא נשמע.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות לתודה והערכה אינסופית לנפגעים שנתנו בי אמון וסיפרו לי את שעבר עליהם.
תודה לחברים המדהימים שלי שתמיד שם בשבילי, סופגים, מכילים ומחבקים.
תודה לשותפי למסע, אהרן, שלמדתי כל כך הרבה מההגינות והמקצועיות שלו.
ואחרונים חביבים, תודה לשני האנשים הכי חשובים בחיי, נדירים מאין כמותם: ילדיי – ליזי ושליו."
הפרס, בן 50,000 ₪ שנתרם במלואו ע"י תורמת החפצה בעילום שמה, ולחיזוק המשך עבודתה של השופטת דורנר בתחום חיזוק שלטון החוק ולימוד תחום משפט השואה, יחולק בין שני הזוכים.
להאזנה לפודקאסט "תיק טוק", של המכון הישראלי לעיתונות – דוד ורטהים מראיין את אהרן רבינוביץ ושירה אלק: "אין לנו שום רגשות אשמה. ולדר ומשי זהב היו צריכים לקחת אחריות ולהיכנס לכלא".
גלריה: פרס המכון הישראלי לעיתונות
