"זה נכון. אנחנו רואים פאנל שבו יושב מישהו בעד עסקת חטופים ומישהו נגדה – כאילו זו חלוקה של 50-50. בפועל, 85% מהציבור תומך בעסקה, ורק 15% נגד. אבל בטלוויזיה זה לא בא לידי ביטוי".
"המגיש יכול פשוט לומר את זה לצופה – 'אתם הולכים לשמוע פה שתי דעות, אבל תדעו שבציבור זה לא באמת 50-50'. זה כל מה שצריך".
"כתבות על איתמר בן גביר ואשתו בשוק מחנה יהודה – זה מה שנרמל אותו. זה מה שהכניס אותו למיינסטרים. לפני זה, הוא לא עבר את אחוז החסימה במשך שלוש מערכות בחירות. כתבות צבע כאלה הופכות קיצוניות לנורמה. זה מסוכן. מדובר לא רק בטקטיקה פוליטית אלא גם בטעות עיתונאית. אם יש משהו חדשותי – ברור שצריך לדווח. אבל אין שום צורך לעשות מגזינים חביבים על אנשים שמקדמים רעיונות חשוכים".
נקודה נוספת שהוא מדגיש היא הצורך להגיב בפומבי להתקפות על התקשורת עצמה: "המרואיין תוקף את המגישה, אומר שהתוכנית שמאלנית, אנטישמית – והמקסימום שעושים זה 'אדוני, אדוני'. זה לא מספיק".
לדבריו, מחקרים מראים שהאשמות נגד התקשורת שנאמרות בתקשורת – זוכות לאמון גבוה יותר מאשר האשמות שנאמרות מחוץ לה. "ולכן חובת התגובה היא לא רק אתית – היא קריטית. צריך לעצור את המרואיין ולתקן אותו, גם אם זה לא נעים".
האוזר טוב מתעכב גם על מה שהוא רואה כאנומליה תקשורתית: שימוש לרעה בזכות התגובה. לדבריו, כיום הפוליטיקאים מנצלים את הפלטפורמה של תגובות כדי להפיץ שקרים, לתקוף עיתונאים באופן אישי ולהוציא את הנרטיב משיווי משקל.
"זכות התגובה נולדה כדי להגן על מי שאין לו גישה לתקשורת", הוא מסביר. "אבל היום, אין פוליטיקאי שאין לו פייסבוק, טוויטר או ערוץ טלוויזיה. אם מישהו רוצה לתקוף את העיתונאי שכתב עליו – שיעשה את זה בעמוד שלו, לא בתוך הכתבה. השאלה היא – כמה אנחנו רוצים שהאירוע הדמוקרטי כאן יהיה טוב יותר. כי הפופוליזם לא הולך להיעלם. ואם לא נציב גבולות – יום אחד ננרמל גם את בנצי גופשטיין".
"זו לא הרעבה"
אני רוצה רגע לעבור נושא ולדבר על עצומה שאצלכם בעיתון קידמו, נגד המלחמה. חתומים עליה 131 עיתונאים, רובם מהארץ, ואתה לא ביניהם.
"לא ראיתי מעולם צורך כן לחתום על העצומה הזאת. באופן אישי, אמרתי את דעותיי גם הרבה מאוד פעמים, אני חושב שבתקופה מסוימת היה רעב מאוד מאוד משמעותי, אני לא חושב שהייתה הרעבה, ויש הבדל בין שני המונחים, ישראל לקחה את האחריות על כל טיפול מערך המזון בעזה, ולכן האחריות היא חד משמעית מוטלת עלינו, לצערי הרב מאוד, אבל זו לא הרעבה".
אבל האמירה היא יותר רחבה, היא על חוסר התוחלת שבמלחמה, על החפים מפשע שנהרגים.
"אני לא שווה נפש לגביה, אני רק חולק על חלק מהדברים שכתובים שם בהצהרה. שוב פעם, אני לא חושב שישראל מבצעת הרעבה מכוונת, אני לא חושב שישראל מבצעת פגיעות מכוונות בחפים מפשע. אין ספק בשום צורה שהיא שהפגיעות בחפים מפשע הן גדולות ממה שהיה אמור להיות, וההתנהלות של ישראל היא לא מספיק טובה בדבר הזה. וזה מאוד מאוד חמור, אבל המונחים האלה שם לא קורצים אליי. אני לא כל כך בטוח שיש בכלל תועלת בלחתום על הצהרות ועצומות כאלה. כאילו באופן כללי, גם אם הייתי מסכים במאה אחוז עם המסר שמופיע שם, חתמו מאה שלושים איש ומה השתנה?. לדעתי, גם הפגנה להפלת הממשלה היא מפגרת, אין לזה תוחלת. יש דברים אחרים שאפשר וצריך לעשות".
