על המשכורות הנמוכות בתחום, הבטן הרכה של הכתבים הפליליים והמרואיין ממנו ביקש סליחה: תיקטוק, הפודקאסט של המכון הישראלי לעיתונות, מארח את עיתונאי "הארץ" ו"הצינור" ניר גונטז', שאומר: "כמובן שיש הרבה ששומעים מי אני ופשוט טורקים. אני קהה לגמרי לדבר הזה"
בעצם לקחת את הקונספט של "שיחה בהפתעה"?
"הרעיון הוא למעשה לא ההפתעה. לא אחת אני מתקשר לאישיות ציבוריות והיא מנסה לדחות את השיחה. העניין הוא הבלתי אמצעיות. לדבר עם האדם עצמו בלי המתווכים. בלי יועץ, דובר, סמנכ"ל תקשורת וכיו"ב. אם הייתי מצליח לדבר עם האדם עצמו, לא היה צורך בהפתעה".
אבל עצם הקושי לדבר ישירות מעיד משהו על האדם?
"פעם כתבים פוליטיים ומדיניים היו מתקשרים בערב לגולדה, אשכול ואחרים והיו מדברים איתם. היום, במשך חודשים אתה לא תצליח לדבר עם חברי כנסת. הם יכתבו בפייסבוק ובטוויטר, לפעמים יתקמבנו על ראיון, אבל לדבר ממש – זה כמעט בלתי אפשרי להשיג אותם".
כמה שיחות אתה עושה עד שאתה מגיע למרואיין שמוכן לשתף פעולה?
"בין אחת ל-30. בהתחלה עשיתי יותר והיום אני עושה בערך עשר שיחות, מתוכן לוקח שתי שיחות שיצאו באורך הנכון ומעניינות ואז אני צריך לבחור. כמובן שיש הרבה ששומעים מי אני ופשוט טורקים. אני קהה לגמרי לדבר הזה".
שימשת לפני כן ככתב פלילי ב"ידיעות אחרונות". יש מאפיין דומה למערכות סגורות ביטחוניות במערכת היחסים עם הכתבים המסקרים את התחום. בכל הנוגע לצבא לדוגמה, הרבה עיתונאים מזדהים עם המערכת באופן די מובהק.
"זה נכון לצערי. כמעט ואין כתבים צבאיים בארץ שלא היו יכולים להתמנות מחר לדובר צה"ל. לכתבים אין גישה, הכל קורה בבסיסים סגורים, והכתבים תלויים בהם".
יש לך איזו תובנה לגבי תיק 4,000?
"זה בוטה מאד. זו רמת הסרחון הכי גבוהה שיכולה לעלות. אילן ישועה שמצטייר כדמות חיובית בסיפור הזה הוא לא דמות חיובית. הוא נושא בעיני אופי של עד מדינה, הגם שהוא לא זכה למעמד כזה. הוא היה צריך לעמוד בלחצים או ללכת הביתה".
תמליץ לבניך להיות עיתונאים?
"לשניהם. עבורי זאת העבודה היחידה שאני יכול לעשות בהצלחה. זאת העבודה הכי מעניינת בעולם".
